אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בראון ואח'

פסק דין

מדובר בתביעה לשיבוב הסכום אותו שילמה התובעת למבוטחה במסגרת פוליסה לביטוח רכב רכוש, על נזקים שנגמרו למבוטח באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב גם רכב נהוג בידי הנתבע 1 מבוטח ע"י הנתבעת.

התאונה אירעה ברחוב וינגייט בחיפה , שלדברי עדת התביעה רחוב צר , סמטה שיוצאת , היא נכנסה לרחוב והחלה לנסוע בו , ובשלב מסוים פגעה ברכבו של הנתבע 1 אשר היה בעיצומה של פעול חניה בצד הימני של הכביש בין שני כלי רכב חונים .

מעדויות שני הנהגים שהעידו בפני עולה התמונה שלהלן. הנתבע נהג ברכבו , קרוב למקום עבודתו בבית החולים בני ציון , נכנס לרחוב וינגייט, שכאמור אין מחלוקת שהוא רחוב צד , מין סמטה בשני צידיה חונים רכבים, וביניהן נותר נתיב נסיעה אחד המספיק לנסיעת רכב אחד. הנתבע זיהה חניה בצד ימין בין שני רכבים חונים , עצר את רכבו בצמוד לרכב שחנה אחרי מקום החניה הפנוי בו רצה לחנות, החל בנסיעה לאחור עם הסטת החלק האחורי של הרכב לתוך החניה. בזמן שמרבית הרכב נמצא כבר בחנייה ומיעוטו עדיין בתוואי הכביש, הגיע רכב נהוג בידי עדת התביעה בנתיב הנסיעה ופגעה עם הפינה הקדמית הימנית שלה- כנף- בכנף קדמית שמאלית של הנתבע .

איך ניתן לקבוע את מצב רכב הנתבע בזמן הפגיעה ? מדובר בכביש צר , גם אליבא דעדת התביעה , שבקושי מספיק לנסיעה של רכב אחד. המנכה ברכב הנתבע הינה בדופן קדמית שמאלית ( כנף שמאלית קדמית) ללמדך כי יתר חלקי הרכב שמהכנף הקדמית השמאלית ואחורי , היה מחוץ לתוואי הנסיעה , ואם לא בתוך החנייה אזי היכן?! .

על פי עדויות הצדים אורכו של הרחוב אינו עולה על 25 מטר . הנתבע מסר כי טרם נסע לאחור הסכל במראה השמאלית ולא ראה את רכבה של עדת התביעה . הדבר מסתבר ממכלול עובדות המקרה . בזמן שרכב הנתבע היה מקבל לרכב שאחרי החניה , לדבירו הוא הסתכל במראות ולא ראה רכב. ואז הוא החל נוסע לאחור ומסיט את ההגה . הגיע למעשה למצב שמרבית אורך הרכב בתוך החנייה ואז קבל את המכה . מותר להניח כי בזמן שהוא נוסע לאחור, הוא הסתכל ימינה כדי למנוע פגיעה ברכבים החונים ביניהם רצה לחנות וגם לבצע את החנייה בצורה נכונה ותקינה . אין לבוא אליו בטענות על כך , כי מאחר ומדובר ברחוב שאן אפשרות לשני רכבים לנסוע בו כלל, הרי מותר לו היה להניח כי ע"י נסיעה לאחר וסטייה של חלקו האחורי ימינה וחלקו הקדמי שמאלה אינו מסכן איש .

בפרק הזמן שעבר מאז החל הנתבע לבצע את הנהיגה לאחור עד המכה , הספיקה עדת התביעה להיכנס לרחוב ., ולעבר את המרחק שבן הכניסה , למעשה במקום שהיה אמור לראות אותה אם היה מסתכל לאחר, ומקום התאונה , קיר כ 25 מטר . אין בידי נתונים לקבוע כיצד עברה עדת התביעה את המרחק הזה בזמן שהנתבע מבצע את החניה , האם בגלל שהוא ביצע את החניה באיטיות , או בגלל שהיא נסעה את המרחק ועברה אותו במהירות. מכל מקום טרם הספיק הנתבע להכניס את כל אורך הרכב לחנייה , היא כבר הגיעה ופגעה בו . אם הנתבע עשה הנסיעה לאחור באיטיות ובזהירות. יש לברכו על כך . אם עדת התביעה עברה את המרחק עד מום התאונה טרם הספיק הנתבע להכניס את הרכב לחנייה, בגל מהירות, הרי שהיא לא נהגה נכון .

אלמנט נוסף התורם , לקביעת האחריות בתיק זה , הוא שלא שמעתי מחלוקת לגבי אורך הרחוב ממקום הכניסה אליו, ואורך שדה הראיה שעמד לרשות עדת התביעה .

רכב הנתבע נסע ובהמשך גם עמד ברחוב וינגייט . הרחוב הוא רחב צר המספיק רק לרכב אחד לנסוע בו . בזמן שהנתבעת נכנסה לרחוב , ובמרחק של 25 מטרים , רכבו של הנתבע היה שם, ובוודאי שהוא חסם את כל רוחב הכביש בגלל צרות הכביש . על פי מבחן התוצאה , ככל הנראה אם הנתבע לא היה מכניס את החלק האחורי של רכב לחנייה, והיה נשאר בכביש, הוא היה נפגע מאחור . מדוע עדת התביעה אל בלמה את רכבה מהרגע שראתה או היה עליה לראות את רכב הנתבע בתוך הכביש .

כאן עלי לציין כי עדת התביעה סתרה את עצמה סתירה מהותית בזמן מתן העדות . יותר מפעם ציינה כי מדובר ברחוב צר המספיק אך לרכב אחד. ובמקום אחד לקראת סוף העדות אמרה " אם הוא היה נשאר עומד לצד הרכב שחנה בימין, הייתי יכולה לעבור משמאלו " . לאור נסיבות ונתוני הרחוב בו מדובר אפילו על פי דברי עדת התביעה עצמה , אין הדבר כך .

בהודעתה לחברת הביטוח שלה , ת/1 אמרה עדת התביעה

" רכב ניסה להיכנס לחנייה , ולא הספקתי לבלום בזמן "

מה פשר מלים אלו , האם אין מקום להסיק שעדת התביעה בכל לא הייתה ערה למה שמתרחש לפניה בכביש . האם לא מותר להניח כי אלו הייתה ערה , ומגיבה בזמן , התאונה הייתה נמנעת . עמדו לרשותה 25 מטרים , ואילו היתה מגיבה מהרגע שראתה אותו או היה עליה לראותו, היתה מגיבה בזמן,בולמת בזמן ומונעת את התאונה .

מאידך לא מצאתי כי הנתבע נהג שלא כשורה בשום שלב משלבי התרחשות בתאונה . מקום החניה הוא מקום מותר, ולא נטען אחרת. עדת התביעה סמר שבשני צידי הכביש חונים רכבים. לא מדובר בקטע כביש שחל בו אסור חנייה וכי עדת התביעה לא ציפתה שינסה רכב לחנות שם .המלים " לא הספקתי לבלום " מצביעות על מהירות גבוהה וחוסר תגובה בזמן מצד עדת התביעה .

הנתבע החל בביצוע החניה , בצורה סבירה וכמקובל , לא החל את נסיעתו לאחור טרם בדק במראות אם לא מגיע רכב מאחור . ואף יתרה מזו , גם אם היה רואה שמגע רכב מאחור, היה עדיין מותר לו להתחיל ביצוע הנסיעה לאחור וחניה כי הוא לא מפריע למשתמש אחר בכביש , שהיה אמור לראותו , ולעצור עד אשר הכביש יתפנה .

התאונה אירעה בגלל חוסר תשומת לב וחוסר ערנות מצד עדת התביעה , והיא , לבדה , נושאת באחריות לאירוע התאונה .

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסכום של 1500 ש:ח

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"א, 26 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: